אל תשכחו את נעמה!

נעמה לוי נחטפה מנחל עוז בשבת של ה7- באוקטובר. באותו יום שחור מחבלי החמאס פשטו ורצחו עשרות חיילים וחטפו אותה ואת חברותיה.

מאז עסוקה המשפחה של נעמה בדבר אחד בלבד – לעשות הכל כדי לשחרר את נעמה. שאול, סבה של נעמה בן ,78 טריאתלט מצטיין בעצמו, מספר בראיון על הקשר המיוחד בינו ובין נכדתו, על הטריאתלון שהיא כל כך אהבה ועל המאמצים להביא לשחרורה.

לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ספר קצת על התחושה אצלך?

"אחי, יוני, נהרג במלחמת ההתשה לפני 55 שנים (1969), ומדי שנה לקראת יום הזיכרון, אנחנו מתכנסים – כל המשפחה. השנה, מצד אחד אנחנו רואים את המציאות הקשה שאנחנו נמצאים בה כרגע, אלו ימים מטורפים משום שיש גם את הכאב על יוני, שאבא של נעמה קרוי על שמו ויש כמובן את נעמה. נעמה היא הבת השנייה, אחרי עמית שהוא האח הבכור, אחות למיכל ועמרי. בנערותה עסקה נעמה, בצורה אובססיבית בנושא הספורט ומהר מאוד הגיעה לטריאתלון – זה קרה כאשר בדרך, אבא שלה, יוני, השתתף בטריאתלונים ועשה איש ברזל והיא קיבלה את הדרייב לעסוק בספורט הזה"

בעצם אתה זה שהתחיל את הטריאתלון במשפחה?

"נכון, אני טריאתלט כבר הרבה שנים וגררתי את כל המשפחה אחריי. לכבוד יומולדת 65 שלי, המשפחה אמרה לי שהמתנה שלהם אליי זה שנעשה טריאתלון משותף וכך באמת היה. נעמה נכנסה עמוק לתוך הספורט, בשחייה ובריצה תמיד הייתי אחריה"

יש לך זיכרון מאחת התחרויות של נעמה?

"הרגע הכי משמעותי שיש לי והוא מתחבר למה שקורה היום עם נעמה – עומדים אנשים ב'משפך' לקראת סיום אחת התחרויות ומעודדים את מי שמגיע לשטיח הסיום, והזיכרון הכי צרוב אצלי, שהיא מגיעה ואני רואה אותה מתנשפת, עייפה, הגוף שלה כפוף וכולה מאומצת – אני מעודד אותה, ורואה אותה עם חיוך ענק והיא אומרת – הצלחתי! זה בדיוק הדבר שנתן לנו את ההבנה, שהיא חזקה פיזית ומנטלית, והיא תגיע לקו הסיום – אנחנו רק צריכים לחזק אותה. יש לנו ביטחון מלא שהיא תעשה את זה כי היא כזו. אני עשיתי לאחרונה חצי איש ברזל, היה מתיש אבל אתה יודע שבקצה המסלול יש את שער הסיום, אתה מגיע לשם, נותן צעקה ואומר, הצלחתי.

אחרי יותר מ-7 חודשים שנעמה חטופה בשבי החמאס, אנחנו מבינים שאין קו סיום, כמה שתהיה חזק, אתה בכל פעם חושב שזהו, אבל לא הגעת. התחושה שלי מאוד קשה. אני לא יודע מה קורה איתה, אני לא יודע איזה צבע יש לה בחושך הזה, היא אמנם נצפתה וראו אותה החטופים שחזרו, זה היה לפני 5 חודשים, אבל היום, אנחנו באי וודאות".

איך הרגשת כשנודע לך שנעמה נחטפה?

"אחד הנכדים ראה בשעה 11 לפני הצהריים באותה שבת, את הסרטון המבעית בו רואים את נעמה ליד ג'יפ בעזה, הוא ישר מזהה שזו נעמה, מתקשר לאמא שלו, אחותו של יוני, האבא, ומספר את הסיפור.

אנחנו לא מבינים מה קורה. פתאום אנחנו רואים אותה בעזה. זה ג'יפ צה"לי. מנסים להבין מה קורה. לוקח כמה דקות להבין, שחטפו את נעמה והיא נמצאת בלי שליטה של מישהו מאיתנו. היה חשוב לראות, שהיא בחיים, אמנם עם כתמי דם, אבל… בחיים – החמאס דאג להפיץ את הסרטון. העובדה שראינו אותה על הרגליים, בבגדי שינה, נתן לנו את ההבנה שהיא יחסית בסדר וזו תעודת ביטוח, הייתה מן הקלה עבורנו שהיא בחיים, והאמנו שתהיה בסדר. הצבא הגיע רק יום אחרי זה, לספר לנו שהיא חטופה, ואנחנו עונים להם שאנחנו כבר יודעים. נעמה בחיים, ואין אופציה אחרת חוץ מאשר השבתה הביתה"

שתף אותנו קצת על ההתמודדות במשך החודשים האחרונים?

"הזמן עובר, במרוצת החודשים קיבלנו כמה אותות חיים ממנה, היו כאלה שחזרו מהשבי בסבבים הראשונים עם 'צמות נעמה', צמות שהיא קלעה להן, ממש כמו שעשתה לה ולחברותיה, לקראת תחרויות טריאתלון. אלו צמות, שמתחילות משורש השיער מהחלק הגבוה של הראש. מאז אנחנו לא יודעים שום דבר על אודותיה. לא סתם אנשים צועקים – אם לא יעשו משהו הם לא יישארו. החופש נגזל מהם, הם חשופים להתעללות, אונס, ופגיעות פסיכולוגיות קשות. המחשבה שלי היא קודם שתחזיק מעמד, תחזור הביתה, שלמה ובריאה. השבי ומה שהן עוברות שם מטריף אותי, בעיקר חוסר הוודאות של מה שקורה. אני מרגיש תחושה של בגידה, שאני בגדתי בה, אני שומע את המשפטים 'נעשה הכל כדי להחזיר אותך' – ואני אומר שזה לא נכון, שהרי, אם היינו עושים היא כבר הייתה פה, אני, סבא שלך, ואבא שלך יוני, לא הצלחנו, להביא אותך הביתה. כשמישהו מפרפר במים ונכנס למערבולת, עושים הכל כדי להחזיר אותו, ובמקרה של החזרת החטופים, התחושה מאוד קשה! מדינת ישראל החזקה, לא מצליחה להחזיר את חטופיה!! אני אדם מאוד פעיל, עושה הרבה ספורט, מרצה במקומות שונים, ובנוסף, אני מורה דרך פעיל, וזאת כדי למלא לי את היום בעשייה, ולתת ביטוי לקריאתי "אל תשכחו את נעמה אל תרפו, אל תפסיקו לצעוק"

ואכן מאז החטיפה שאול עושה הכל כדי שאף אחד בקהילת הטריאתלון וגם מחוצה לה לא ישכח את נעמה ואת הדבר החשוב ביותר והוא חזרתה הביתה מהשבי: "בתקופה הראשונה מאז שנעמה נחטפה  יזמנו תחרויות אופניים: הרכיבה הראשונה היתה אחרי חודש – רכבנו בטיילת החדשה של תל אביב לכיוון כיכר החטופים – היינו 500 רוכבי אופנים ואנשים באו והזדהו. את הדבר הזה עשיתי עם סבא של 2 חטופות – אלה ודפנה,וסיכמנו ביננו, שברכיבה הבאה הן יהיו איתנו. שתי הבנות חזרו. לאחר מכן רכבנו עם עמותת אתגרים לכיכר החטופים, ועוד, קיימנו את המסע הגדול יחד עם איגוד הטריאתלון – מכיכר החטופים בתל אביב, לפארק רעננה שם נעמה גרה. אני אומר בכל הזדמנות, שאני פועל ורוצה ליצור מודעות גדולה יותר, מהמקום שאני מרגיש בו הכי טוב, הספורט".

שאול ממשיך להשתתף בתחרויות טריאתלון ומעלה בכל תחרות את המודעות לסיפורה של נעמה, כעת הוא מספר על הרגעים הארוכים תוך כדי תחרות בהם הוא נזכר בנעמה: "כאשר אתחרה בטריתאלון אשקלון אני יודע שנעמה נמצאת במרחק 60 ק"מ. היא חשה אולי את רעש הגלים שאני מרגיש. אני לא אדם דתי, אבל אני כן חושב שיש מדיום מסוים שלוקח את האנרגיות ממני אליה. יש המון מחשבות על נעמה בעיקר באופניים. כשאתה לבד עם השרירים הכואבים אתה מתרכז בדרך קדימה ואז כמובן המחשבות אומרות בעיקר מה עוד לא עשיתי להביא אותה ואני כל כך רוצה להגיע לרגע הזה שהיא תחזור".

אתה מדמיין את רגע הפגישה?

זה כמו שהוצאתי נכד קטן מהגן, אני אוהב להתבונן בו, אחרי שהוא רואה אותי, איך הוא מזדקף ומשחק. אני רוצה כמה שניות לעמוד בצד להסתכל עליה, לפני שאני אגיע אליה בריצה מטורפת כדי לתת לה חיבוק. להסתכל ולחשוב איך כל החודשים האלו מתמצים בשניות שפוגשים, וזה הדבר שאני הכי מרגיש אותו. עוד לא הגעתי לשם. ביוני לנעמה ימלאו 20 שנים. לחשוב מה היא לוקחת, לשארית חייה,מהמקום בו היא נמצאת, זה בלתי נתפס. חוסר השליטה הכללי במדינה ובחברה, מעצימה את הכאב הפרטי. לסיום, אני חייב לציין את התמיכה שאני מקבל מאיגוד הטריאתלון. אני עוטה בכל תחרות, את החולצה של נעמה – היא כל הזמן בתוכי, היא מחבקת אותי ואני מחבק אותה"